תכננת חמש דקות מול ה-AI.
עברה שעה, ובסוף ישבת ותרגמת את זה לבד.
התשובה שיצאה משם היתה מנוסחת מצוין.
פשוט אי אפשר היה להעביר אותה הלאה כמו שהיא.
וזה לא בגלל שלא ידעת לשאול נכון.
ה-AI הוא לא עובד אצלך, הוא לא חבר שלך, הוא מראה.
הוא מחזיר בדיוק את מה שביקשת ממנו. הצ'אט הוא רק עשרה אחוזים מהסיפור, והשאר הוא המבנה שבונים מולו.
מפגש זום אחד, אישי. מביאים דבר אחד אמיתי שתקוע בעבודה, ופותרים אותו ביחד.
בלי עסק, בלי רקע טכנולוגי, וגם מתוך תפקיד בארגון.
שולחים לי הודעה במשפט אחד.
אני חוזרת אישית, ומשם מחליטים אם זה מתאים 🤍
מפגש AI אחד
אולי אחת מהצורות האלה מוכרת לך.
ערימה שלא נגמרת
דוחות, סיכומים והתכתבויות נכנסים כל שבוע. שעות יורדות רק על להבין מה חשוב מתוך כל המילים.
לפני רגע גדול
יש הצגה או החלטה בשבוע הקרוב. כולם מסביב אומרים שיהיה בסדר, וזה בדיוק מה שמדאיג.
שעה שנעלמה
יצאת משיחה ארוכה עם טקסט מצוין, וישבת אחר כך לתרגם אותו למה שבאמת צריך להעביר הלאה.
הצורה שונה, והתחושה אחת.
ה-AI נותן את חלק העשייה.
הוא לא נותן את מה שמסביב.
הוא כותב, מסכם ומנסח בשניות מה שלוקח לך שעות.
מה שאין לו זה ההכרעות שמסביב.
מה נכנס לתשובה ומה נשאר בחוץ, למי היא מיועדת, ומתי עוצרים.
ההבדל בין שעה של שיחה לבין ארבע שורות שאפשר לשלוח הוא לא בניסוח.
הוא בגבולות שהוגדרו לפני שהתחלת.
מפגש AI אחד
מביאים דבר אחד אמיתי שתקוע. הכי שורף, הכי נדחה, מה שבחרת. עובדים עליו ביחד, לייב, על החומר האמיתי ולא על תרגיל לדוגמה.
-
מפרקים את מה שקורה היום. איפה הזמן הולך בפועל, ומה חוזר שוב ושוב.
-
עובדים על הדבר עצמו. הידיים שלך על המקלדת, אני מכוונת. בלי שיעורי בית ובלי מצגות.
-
מתקינים מה שיישאר אצלך. כדי שזה יעבוד שוב בשבוע הבא, בלעדיי. וההקלטה נשארת אצלך לתמיד.
מפגש אחד עומד בפני עצמו. לא התחלה של תהליך ארוך ולא טעימה ממשהו גדול יותר. וזה כבר לא נשאר בראש, יש לזה תוצר.
מה יוצא מהמפגש
סימון מה עוד מחכה
מה כדאי שיהיה הדבר הבא ומה בכלל לא רלוונטי אליך, עם הסבר למה. לא רשימת המלצות כללית.
דבר אחד מותקן בחשבון שלך
לא מסמך שמסביר איך. למשל מרחב עבודה קבוע בצ'אט שכבר מכיר את התפקיד ואת החומרים שלך. או מבנה סיכום שמחזיר כל דוח באותן ארבע שורות. או מאגר שעונה רק מהמסמכים שלך, ואומר כשאין לו תשובה.
מתכוני עבודה כתובים
הוראות מדויקות להעתקה, בנויות על הבעיה האמיתית שלך.
ומה שקורה אחרי זה כבר תלוי בך. הדוח שנדחה נשלח, ההחלטה שהפחידה מתקבלת עם הסיכונים על השולחן. את החלק הזה אני לא מבטיחה, אבל זה מה שקורה בפועל כשהמבנה קיים.
בלי תלות באף אחד, כולל בי.
ומה אם לא ברור לך בכלל מה הדבר התקוע?
זה בסדר גמור, וזה קורה כמעט בכל פעם.
אחד ביקש ללמוד לכתוב פרומפטים טובים יותר.
מה שבאמת חסר היה החלטה מה נכנס לתשובה ומה לא, וזה לקח עשרים דקות.
אחרת ביקשה לסדר את החומרים שהצטברו.
מה שבאמת עצר אותה היה שכל שבוע היא התחילה מאפס, כי שום דבר ממה שכבר הוחלט לא נשמר במקום קבוע.
אף אחד מהם לא הגיע עם האבחנה מוכנה.
הרגע שבו מתברר מה באמת חסר הוא הרגע שבו דברים מתחילים לזוז.
רגע, שנכיר
אני מרי צבי. 20+ שנה הובלתי תהליכי פיתוח טכנולוגיים בהייטק, כלומר הייתי זו שמחזיקה את התמונה כשכל אחד בחדר מדבר בשפה אחרת, ומתרגמת ביניהם.
לצד זה אני פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת.
וזה בדיוק מה שקורה במפגש. בונים תהליך עבודה שמכיר בזה שבצד השני יושב בן אדם ולא מכונה.
זה נכתב באמת בדם. המון שנים של ניהול ושל טיפול.
מרי צבי ● ניהול תהליכים טכנולוגים ● פסיכותרפיה גופנית
לא רק תיאוריה.
ראש צוות ישב ארבעים וחמש דקות על תכנון שבועי ויצא עם טקסט שלא יכול היה להעביר לצוות. אותה שיחה בדיוק, אחרי שהוגדרו לה גבולות, יצאה בארבע שורות. מה קרה, מה לעשות, מה הסיכון, מה השורה התחתונה.
מי שמקבלת דוחות ארוכים כל שבוע בנתה לעצמה מבנה קבוע של ארבע עמודות. מאז כל דוח חוזר אליה מסוכם בכמה שורות, בעשר שניות.
בשני המקרים לא נלמדה שיטה חדשה.
נבנה מבנה אחד, על החומר האמיתי, והוא המשיך לעבוד גם בשבוע שאחרי.